- האים אתה זוכר איך קראו לאלצהיימר ?
- לא. אז מה ?
- ככה זה מתחיל.

בגיל 40-45 מתחילה התופעה הנקראת «הראיה של הזקנה». מחקרים רבים גילו שכל עוד הזיכרון הצילומי של הראיה הולך ומתדרדר, הכמות של נוירו מדיאטורים (החומרים אשר מעבירים התעוררות בין תאי המוח) הולכת ופוחתת.

ההפסקה בפעילות של תאי המוח גורמת להריסתו ולהתדרדרות האישיות. כשאנשים מגיעים לגיל 40 ומתחילים לסבול מקשיי קריאה, הם נעזרים במשקפיים שהם רוכשים בעצמם או לאחר התייעצות עם מומחה. אך אם מקבלים את ההחלטה הזאת יש לדעת שהמשקפיים רק מחמירים את הבעיה.

לאחר שבועות אחדים, האדם אשר מרכיב משקפיים שם לב שהוא לא מסוגל לקרוא גם אותיות גדולות ללא משקפיים. לאחר זמן מה היכולת של העין להתמקד למרחקים שונים נעלמת לחלוטין. הסיכון של מחלות העין כמו קטראקט או דלקת הרשתית עולה בהרבה. «הראיה של הזקנה» היא תהליך איטי שיכול להמשך מחודשים אחדים ועד למספר שנים. הראיה לא יורדת בן רגע ואנו בדרך כלל לא מבחינים בשום שינוי למרות שהתסמונות ידועות.

מבטו של אדם אשר מרכיב משקפיים «נתקל» כל הזמן בעדשה ובמסגרת שמגבילה את השדה הראיה וזה גורם לתופעות הבאות: לחץ דם; כאבי ראש; רעידות עפעפיים; דלקת, יובש, עייפות וכאבי עיניים; אובדן של חדות הראיה ; שיכחה; חוסר בטחון; התמרמרות; נדודי שינה; ראייה מטושטשת וכפולה; חוסר תמרון; צידוד פתאומי. אנו רגילים לחשוב שרחק ראיה תלוי בגיל וזו טעות גדולה כי הירידה בראיה היא תופעה הפיכה.

הנה, למשל, דוגמא מהחיים: התלמידה שלי מחיפה הלנה ד. התחילה לדאוג לראייתה רק לאחר גיל 60 כי חששה שתהפוך לאחת  מהעיוורים חסרי האונים שבהם טיפלה במסגרת עבודתה. כעת לאחר 45 שנים של הרכבת המשקפיים ושלושה חודשים לימודים היא הסירה את המשקפיים. כל אדם זו מערכת ביולוגית מתפתחת אשר מופעלת באמצעות הפחד, הסקרנות והתקווה. בואו נודה בכך שפחד מהמוות גורם לנו לאכול ולשתות, אנו מתרבים מהחשש להישאר לבד, פוחדים למות, כי לומדים מאלו שלעולם לא יוכלו עוד להסתקרן ומקווים שלא נמות לפני המועד. לפני כל מעשה אנו מנסים לחזות בסיומו ולא עושים דבר אם יודעים שלא נצליח.אנו נולדים כדי ללמוד את העולם מחוץ לרחמה של אמא ומתים כשמבינים שסקרנותנו שבעה. המוות מתגנב בשקט: האוכל נעשה תפל, הקולות של בני המשפחה לא מעוררים שום רגש, המראות אינם נעימים לעין ואין חשק להתחיל בעבודה כי אנו יודעים מראש שחוץ מאכזבה לא מצפה לנו כלום. זה קביל לגיל הזקנה – יש קץ לכל, אך כשהמחשבות כאלו שוהות בראשו של אדם בוגר ופעיל והוא משלים איתן, אין להצדיק זאת. במצב כזה האדם עצמו אינו אשם בכך , אלא שכבות ציבור מסוימות גורמות לו לחשוב בצורה כזו ומפיקות מזה תועלת. למשל, מה אנחנו חושבים כשמוודאים שראייתנו ירדה – » עלינו להיבדק אצל אופטומטריסט או אצל רופא עיניים » . מה בדרך כלל בודק הרופא ? הוא מנסה לאתר את הסיבות אשר גרמו לירידת הראיה. ומה בודק האופטומטריסט ? רק את השינויים בעין עצמה ומטרתו לשכנע אתכם לרכוש משקפיים. אך לשניהם ישנה סברה אחת : » הפתרון לבעיית הראיה הוא אך ורק להרכיב משקפיים.

נסו להיזכר – האם נתקלתם פעם באדם אשר שיחזר את חדות הראיה על ידי הרכבת משקפיים? נהפוך הוא! אלה שמרכיבים משקפיים יודעים שהראיה יורדת יותר מהר. ובכל זאת אנו רוכשים אותם. המשקפיים הפכו לאביזרי האופנה . הביטוי : «המשקפיים הם חלק מהפנים» זה כמו «הקביים הם חלק מגוף האדם». חלק ניכר מתלמידי מקבלים מדי פעם הזמנות מאופטומטריסט לבוא להיבדק.

באים ונבדקים – התוצאות סבירות. אצל אופטומטריסט הם נחשבים כקצרי ראיה או רחקי ראיה. ובמקום להזהיר אותם הוא מנצל את תמימותם . אך אנו לא כאלו טיפשים ויכולים להסתדר ללא עזרתם של אנשים אשר גורמים לנו לירידה בראיה ועוד מקבלים על זה כסף. יש לנו תמיד ברירה! כולנו יודעים כיצד בנויה העין ואיך היא פועלת. העין היא כדור אשר ממולא בנוזל. בחלקה הקדמי נמצאת העדשה אשר ממקדת את התמונה בחלק האחורי של העין. החלק האחורי של העין מרופד ברשתית רב שכבתית ורגישה לאור. כחלק של המוח, הרשתית מגיבה לתמונות אשר אנו רואים באמצעות פוטוקולטנים. פוטוקולטן הוא הכור הביוכימי הממולא בחומר מיוחד אשר מגיב לאור ובאמצעות תהליך כימי יוצר אותות חשמליים, העוצמה והכמות של האותות הללו תלויות בכמות האור המגיע לפוטוקולטן. אך הקולטן אינו מסוגל לשלוט באותות הללו לבדו. לפני שהוא שולח אותם למוח הוא חייב לתאם את זה עם הקולטן הסמוך אשר מגיב לחושך. במשך התהליך הזה החומר המושקע בו משוחזר והמוח מנתח את המידע אשר קיבל בצורת האותות החשמליים. התהליך הזה נמשך רק זמן מאד קצר, כשביב שנייה, אך במשך הרגע הזה אנו עיוורים, לכן אנחנו רואים בברור רק במבט הראשוני החטוף ואם נעשה מאמץ ונשתדל לראות ברור יותר לפני שמערכת הראיה משוחזרת, זה יגרום לירידת הראיה הנוספת.

האדם הקדמון לא היה מצליח לשרוד אם הוא היה מנסה להסתכל על סכנה זמן ממושך. המבט המרותק הוא למעשה מאמץ גדול, אשר גורם לשיבושים במערכת העצבים.

במצב כזה משתבש המאזן הביוכימי בתאי הרשתית העין, נקרעים הקשרים הנוירונים במנגנון הראיה של המוח ואנו מאבדים את היכולת לזכור את הנראה. כתוצאה מכך אנו מתחילים להתעוור. כדי לעצור את התהליך הזה יש לשקם את היכולת לזכור דברים. השיטה היעילה ביותר לפיתוח הזיכרון היא תרגול בעזרת הטבלה המנמוטכנית וההרפיה. ההרפיה מפחיתה את הלחצים בתהליך הראיה והתרגול עם הטבלה משקם את היכולת לזכור את הנראה ואת הראיה עצמה.

הטבלה המנמוטכנית היא, למעשה , אוסף סמלים אשר מתואר בחרוזים. יש להסתכל לסירוגין על הסמל או על שורת החרוזים התואמת לו, יש להסתכל למרחק ולהעלות בדמיון את הסמל הזכור ולהגיד את המשפט התואם אשר אתם מאזינים לו. יש לבצע את התרגול פעמיים ביום. לאחר תקופת תרגול קצרה תוכלו לדמיין את כל הסמלים הקטנים והראיה התקינה תהפוך למציאות.